שולחן וינטג'

מה עושה מישהי כמוני שמתה על רהיטי וינטג' וחולקת דירה עם בן זוג שמת על מודרניזציה ואחד הציטוטים האהובים עליו הוא "New is always better"? מוצאת רהיטים ברחובות או אצל חברים ו"מגניבה" אותם הביתה בטענה שגם ככה לא קנינו, אז מקסימום נשפץ ונמכור או ניתן במתנה. לצערי לרוב אני באמת נאלצת למכור את המציאות האלה, או כמו שתומר קורא להן בפשטות "זבל", אבל לפעמים, בשקט בשקט אני מצליחה להשאיר את אחד הרהיטים אצלנו ואני חייבת להודות שלא משנה כמה זמן עובר, כל רהיט כזה ממשיך לרגש אותי בכל פעם שאני מסתכלת עליו.

בערך מהרגע שנכנסנו לדירה החדשה שלנו לפני שנתיים אני מנדנדת לתומר ש"צריך לעשות משהו עם הכניסה לבית". הוא, מינימליסט מושבע אומר שלא צריך לעשות כלום והכניסה יפה ומרווחת כמו שהיא אבל אני לא מוותרת. מסתכלת שוב ושוב על הקיר הלבן החשוף הזה ויודעת שהוא לא הולך להשאר ככה לאורך זמן. יאמר לזכותו של תומר שהוא אפילו לקח אותי ביומולדת לקנות שידה. קנינו קונסולה לבנה, הרכבנו (תומר) ולא היינו מרוצים (אני) וכך חזרה הקונסולה לחנות והקיר נותר חשוף.

יום אחד נעם הזמין אותי לדירה החדשה שהוא קנה ברמת גן, שנייה לפני ששוברים לה את הצורה. באחד החדרים מצאתי שולחן רטרו חום עם רגל שבורה וכמובן שמיד ביקשתי וגם קיבלתי. העמדתי את השולחן כמו שהוא בכניסה לבית ותומר, באופן לא מפתיע, לא השתגע על הרעיון.

כהרגלי הצעתי שקודם כל אני אשפץ ואח"כ נראה. הדבקתי את הרגל השבורה עם דבק נגרים וחיזקתי עם בורג נוסף. צבעתי את השולחן בשיטת דיסטרסינג, את הקנטים בחום כהה ומעליו נגיעות בצבע זהב, מה שמעניק מראה סופי מיושן וטיפה מבריק. ומעל צבעתי בשני גוונים של ירוק- את הרגליים בירוק כהה ואת הפלטה עצמה בבהיר יותר.

אני בעצמי לא בטוחה איך זה קרה (כנראה שדיברתי על זה מספיק) אבל לבסוף שכנעתי את תומר לתלות מראה (!) לבנה (!) על הקיר. הוא בתגובה אמר שהקיר הזה נראה מאוד נשי, אבל אני חושבת שהוא העדיף להשאיר את זה ככה בתקווה לשקט בנושא מהכיוון שלי.

עכשיו אני רק תוהה מתי יהיה זמן טוב להגיד לו שאני ממש רוצה להדביק טפט או לפחות לצבוע את הקיר…